כשמדברים על חינוך לקיימות, קל לחשוב על שיעור בנושא אקלים, גינת ירק או שבוע איכות הסביבה. אבל יש מוסדות חינוך שבהם הסביבה אינה רק נושא בתוכנית הלימודים. היא נוכחת ברמ"ח איבריהם בדרך שבה מתכננים את המבנה, מתייחסים לתשתיות, שומרים על משאבי כדור הארץ, מתמודדים עם חום ומכניסים טבע אל תוך שגרת החיים הבית ספרית.
בחרנו חמישה מוסדות חינוך שונים מאוד זה מזה. ארבעה מהם תוכננו מראש מתוך תפיסה אדריכלית וסביבתית מובהקת, ואחד התפתח במשך שנים לקמפוס שבו הטבע והקיימות משולבים במרחב, בתוכנית הלימודים ובתרבות הבית ספרית. הם אינם מודלים שניתן להעתיק בשלמותם לישראל. אבל הם כן מזמינים לחשוב מחדש על השאלה מה היה משתנה אילו המבנה והמרחב של בית הספר היו חלק מתהליך החינוך הסביבתי?
יפן | Fuji Kindergarten: כשהמבנה עצמו מזמין תנועה וטבע
מקור תמונה: https://en.wikiarquitectura.com/building/fuji-kindergarten
ב־Fuji Kindergarten טוקיו גדלים ומתפתחים כ־600 ילדים בני שנתיים עד שש. אשכול הגנים, שתוכנן על ידי ,Tezuka Architects הוא מבנה חד קומתי אליפטי המקיף חצר פנימית, והגג השטוח שלו משמש כחצר משחק רציפה. שלושה עצי זלקובה בוגרים שהיו במקום עוד לפני הבנייה נשמרו, והמבנה תוכנן סביבם. בקיץ הם גם מספקים צל לחלק מהגג. הגבול בין פנים לחוץ כמעט נעלם: חללי הגן פונים אל החצר, והילדים יכולים לנוע ביניהם, לצאת החוצה ולחזור פנימה כחלק טבעי משגרת היום. הקשר בין האדריכלות לחינוך אינו מקרי. Fuji פועל על פי עקרונות מונטסוריים מאז הקמתו, והמרחב תוכנן כדי לעודד עצמאות, בחירה וחופש תנועה. במקום כיתות סגורות ומופרדות, החלל הפנימי פתוח ומחולק בעיקר באמצעות ריהוט, והילדים יכולים לבחור היכן לשהות ולנוע באופן עצמאי בין אזורי הפעילות, החצר והגג. גם הטבע משתלב באותה תפיסה: בגן יש גינת ירק, גינת פרחים, בית עץ ובעלי חיים, והמפגש איתם מתקיים כחלק מחיי היום־יום של הילדים ולא כשיעור ייחודי.
ומה אפשר לקחת לישראל?
לא את המבנה האליפטי המדהים בקו הארכיטקטוני דווקא, אלא את החשיבה שמאחוריו: לחזק את הזרימה בין פנים לחוץ, לשמר עצים וצמחייה כחלק מהתכנון, ולבחון מחדש שטחים שאנחנו רגילים לראות רק כגג, מעבר, מבואה או שטח ביניים. גם בגן או בבית ספר קיים אפשר לשאול אילו מרחבים עדיין לא קיבלו תפקיד חינוכי, ואיך הטבע יכול להפוך לחלק מהנוף ולחלק מחוויית הלמידה היומיומית.
הולנד | Marnix College: ללמוד לתקן בעולם שמעדיף להחליף
בבית הספר Marnix College בעיר Ede שבהולנד מאות תלמידי חטיבת הביניים משתתפים בפעילות עם 'קפה תיקון' המקומי ולומדים לבצע תיקונים קטנים בעצמם. הם פותחים מכשירים חשמליים, לומדים כיצד הם בנויים ומתנסים בפעולות כמו החלפת תקע או כבל ועבודה עם מעגל חשמלי. לצד המורים ואנשי הצוות נמצאים מתקנים מתנדבים שמביאים איתם ידע מעשי וניסיון. התיקון הופך כך ללמידת STEM מסוג אחר: לא תרגיל עם תשובה ידועה מראש, אלא חפץ אמיתי שלא עובד וצריך להבין מדוע.
מאחורי המפגש של התלמידים עם המתקנים עומדת תנועה שהחלה בהולנד והפכה לתופעה עולמית. בשנת 2009 יזמה העיתונאית ופעילת הקיימות Martine Postma באמסטרדם את ה־Repair Café הראשון. הרעיון היה להפוך את התיקון ממטלה או שירות מקצועי למפגש קהילתי נעים, שבו יושבים יחד, מדברים, שותים קפה ובעיקר מעבירים ידע מאחד לשני. אנשים מגיעים עם מכשירי חשמל, אופניים, בגדים, רהיטים, צעצועים וחפצים אחרים שהתקלקלו, ופוגשים מתנדבות ומתנדבים שמביאים איתם כלי עבודה וניסיון. לא משאירים את החפץ לתיקון וחוזרים לאסוף אותו, אלא מתקנים יחד ולומדים תוך כדי. מאז התפתח הרעיון לתנועה עולמית של יותר מ־4,000 מוקדי Repair Café שהגיע גם לישראל. בהולנד הרעיון כבר מחלחל גם לעולם הילדים. בסדרת הטלוויזיה "סעיד ואנה" הילדים מבלים בסדנת התיקונים של הוריו של סעיד ופוגשים חפצים וצעצועים שהתקלקלו.
ומה אפשר לקחת לישראל?
החיבור לבית הספר כמעט מתבקש: תיקון מלמד לא רק על פסולת, אלא על חומר, טכנולוגיה, מיומנות וסבלנות, ובעיקר מערער על ההרגל שלפיו התקלקל = קונים חדש. אפשר להתחיל ביום תיקונים, להקים סדנה תקופתית או להזמין הורים, סבים וסבתות, אנשי מקצוע ומתנדבים מהקהילה. ניתן להרחיב את המודל גם לתיקוני בגדים, אופניים, צעצועים וחפצים פשוטים, בהתאם לגיל ולכללי הבטיחות.
דנמרק: Copenhagen International School כשהבניין הופך למעבדת אנרגיה |
Copenhagen International School ניצב בנורדהאבן, אזור הנמל המתחדש של קופנהגן. המבנה מורכב מארבעה מגדלים המתנשאים מעל בסיס משותף, ומזכיר במידה מסוימת את ערימות המכולות של הנמל הסמוך. את המראה יוצא הדופן משלימה חזית המכוסה בכ־12,000 פאנלים סולאריים בגוון כחול ירקרק. כל פאנל מותקן בזווית מעט שונה, ולכן החזית משנה את מראהּ עם תנועת האור. כל הפאנלים יחד מייצרים יותר ממחצית מצריכת החשמל השנתית של בית הספר. החשיבה הסביבתית ממשיכה גם בתוך המבנה: חיישנים ותאורת LED מסייעים לצמצם צריכת אנרגיה, ורמות CO₂ והטמפרטורה מנוטרות בכיתות כחלק מניהול האקלים הפנימי. התלמידים עוקבים אחר ייצור החשמל של החזית הסולארית ומשתמשים בנתונים בשיעורי פיזיקה ומתמטיקה.
ויש פה רעיון חזק מאוד לישראל: לא מעט בתי ספר כבר מחזיקים על הגג מערכת סולארית. השאלה היא כמה תלמידים יודעים כמה חשמל היא ייצרה אתמול? התלמידים יכולים לעבוד עם נתוני הייצור והצריכה, לאתר שעות ומוקדים של צריכה גבוהה ולבדוק פתרונות, מתאורת LED וחיישני נוכחות ועד כיבוי אוטומטי של תאורה ומיזוג, ניטור טמפרטורה ואיכות האוויר, הצללת חלונות ותאורת חוץ סולארית. כך השאלה אינה רק "כמה חשמל ירוק אנחנו מייצרים?", אלא גם כמה אנרגיה אנחנו מצליחים לא לבזבז.
בורקינה פאסו: Schorge Secondary School | מה אפשר לעשות לפני שמפעילים מזגן?
התמונה לקוחה מאתר בית הספר: https://lyceeschorge.com/fr/the-architecture-2
האדריכל דייבדו פרנסיס קרה, יליד בורקינה פאסו וזוכה פרס פריצקר, מכיר היטב את הקשר בין מבנה לבין האפשרות ללמוד בתוכו. הוא גדל באזור שבו תנאי הלימוד היו מוגבלים, והעיסוק שלו בבתי ספר בארצו הפך לחלק מרכזי בעבודתו האדריכלית. ב־Schorge Secondary School תשעת מבני בית הספר מסודרים סביב חצר מרכזית. קירות מאבן מקומית סופגים מעט מחום היום, מעטפת נוספת מעץ אקליפטוס יוצרת אזורי ביניים מוצלים סביב הכיתות, תקרות מחוררות מפזרות אור עקיף בלי להכניס את מלוא קרינת השמש, ומגדלי אוורור מאפשרים לאוויר החם לצאת מהכיתות. אפילו שאריות הפלדה מבניית הגג נוצלו לייצור חלק מהריהוט. זהו תכנון שבו חומר, צל, אור ואוויר עובדים יחד לפני שנדרשת מערכת מכנית לקירור.
ומה אפשר לקחת לישראל?
להפוך את עומס החום לשאלה שהתלמידים חוקרים בבית הספר שלהם. איפה נמדדות הטמפרטורות הגבוהות ביותר? איך משתנה הצל במהלך היום? מה ההבדל בין אזור מרוצף לאזור עם עצים וצמחייה? ומה קורה לטמפרטורה מעל הדשא הסינתטי בשעות החמות לעומת דשא טבעי, אדמה או אזור מוצל? אילו חלונות וקירות חשופים לשמש? מכאן אפשר לעבור להצעות של התלמידים להצללה ירוקה, נטיעת עצים, שיפור האוורור והפחתת התחממות. חוסן אקלימי הופך כך ממושג לבעיה מקומית שאפשר למדוד, לחקור ולהשפיע עליה.
סינגפור: Commonwealth Secondary School | בית הספר כפסיפס של מערכות אקולוגיות
מקור תמונה: https://www.commonwealthsec.moe.edu.sg/eco-stewardship-campus
ב־ Commonwealth Secondary School בסינגפור פיתחו במשך יותר מעשור את תפיסת School in Nature. ברחבי הקמפוס נוצרו בתי גידול ומרחבי טבע שונים, ובהם יער גשם, אזור ביצה, גינה פנימית ומשתלה. בין אזורי הטבע עובר גם מסדרון אקולוגי, רצועת צמחייה שמחברת בין בתי הגידול ומאפשרת לבעלי חיים לנוע ביניהם. המרחבים האלה משמשים את התלמידים לתצפית, לחקר המגוון הביולוגי וללמידה של תהליכים אקולוגיים מתוך בתי הגידול שסביבם.
ומה אפשר לקחת לישראל?
למשל התחיל מבית גידול מקומי אחד: עצים וצמחי בר האופייניים לאזור, גיאופיטים מקומיים, צמחי תבלין וצמחייה שמושכת מאביקים וציפורים. התלמידים יכולים להיות שותפים כבר בתכנון ובהקמה, ובהמשך לעקוב אחר השינויים בעונות השנה, לתעד אילו מינים הגיעו ולחקור את יחסי הגומלין שנוצרו.
וכמובן לחבר לשטחים הפתוחים המצויים מחוץ לבית הספר ולעסוק במושג החשוב של מסדרון אקולוגי.
אז מה משותף לחמשת המקומות האלה?
לכל אחד מהם יש ציר מארגן ברור. ב־Fuji זו הזרימה בין פנים לחוץ והחופש לנוע במרחב. בביה"ס העל יסודיMarnix זו תרבות התיקון. בבית הספר הבינלאומי קופנהגן התייעלות אנרגטית. ב־ Schorge זו התאמה לאקלים. ב־ Commonwealth זו נוכחות של מערכות אקולוגיות ברחבי הקמפוס.
בארבע מהדוגמאות, החשיבה הזאת נכנסה כבר בשלב התכנון האדריכלי. וזה אולי הלקח החשוב ביותר עבור מי שמתכננים כיום גנים ובתי ספר בישראל: ערכים סביבתיים אינם צריכים להגיע אל המבנה אחרי שהוא כבר עומד. אדריכלים, רשויות ומערכת החינוך יכולים לשאול כבר בתחילת הדרך איך המבנה יתחבר לסביבה? כיצד יגיב לאקלים המקומי? איפה יהיו עצים וצל? כיצד ייווצר קשר בין פנים לחוץ? ואילו חלקים של המבנה עצמו יוכלו להפוך למשאב חינוכי?
בבתי הספר שכבר קיימים, השאלה אינה פחות מעניינת. אפשר להתחיל מהמבנה ומהחצר שיש: למדוד אותם, להתבונן בהם, לתקן, לשנות, להוסיף טבע ולגלות בהם שימושים חדשים.
בית ספר שמדבר סביבה אינו רק בית ספר שמלמד קיימות. המבנה, החצר וההתנהלות שלו מספרים את אותו סיפור.
